<h1>סמ"ג לאוין סימן רמ"ב</h1>
<h2>דף יט:</h2>
שנינו בפ"ד נדרים (נדרים כ"ג ב') ר' אליעזר בן יעקב אומר הרוצה שלא יתקיימו נדריו כל השנה כולה יעמוד בראש השנה ויאמר כל נדר שאני עתיד לידור כל זאת השנה יהא בטל ובלבד שיהא זכור התנאי בשעת הנדר, ומקשה הספר אדרבה כשהוא זוכר את התנאי בשעת הנדר הרי נדרו קיים שהרי ביטל את התנאי בנדר זה, ומתרץ אביי תני ובלבד שלא יהא זכור בשעת הנדר מן התנאי ואחרי כן נזכר מן התנאי הרי נדרו בטל, ורבא אינו חולק על שיטת התלמוד ותירוצו של אביי אלא מחזר להעמיד לשון המשנה (תד"ה רבא ע"ש) כמו שעושה במקום אחר שם (כ"ד ב') גבי שבועת הבאי, ומפרש לשון המשנה כגון שהתנה בראש השנה ואחר כך נדר ונזכר בשעה שנדר שיש לו תנאי ושכח על איזה דבר התנה אם מאכילה ושתייה אם מדברים אחרים, אם אמר על דעת הראשונה אני עושה ואחר כך נזכר שמזה הדבר התנה אין נדרו נדר שהרי בטלו ואם לא אמר על דעת הראשונה אני עושה כבר בטל התנאי וקיים הנדר שהרי זכר בשעת הנדר שיש שם תנאי ואף על פי כן נדר, ואמר שם סבר רב הונא בר (חנינא) [חיננא] למידרשיה בפרקא, כלומר לדרוש ברבים המשנה כפירושו של אביי, אמר ליה רבא תנא מסתם לה סתומי שלא ינהגו קלות ראש בנדרים, נראה לפי דבריו שאינו מפרש ואת בעי למדרשה לה בפירקא. ונהג[ו] העולם לומר בכל נדרי מיום הכפורים זה עד יום הכפורים הבא עלינו לטובה, ודנדרנא להבא משמע כדאמרינן בפ"ג דשבועות (י"ט ב') שאוכל דאכילנא משמע כרבי אליעזר בן יעקב וכדפירש ליה אביי, ואין בית התפילה כמו בית דרשה בפרקא מאחר שלא אמר בפירוש מותרין אתם (ע"פ יראים סי' רמ"ו), ואומר אותו שלשה פעמים לפרסם הדבר כעין שבארנו בתרומת הלשכה (עשין מ"ה), ובקצירת העומר (עשין קצ"ט), ולא משתרי בהכי אלא בנדרי יחיד דאיכא רגילותא וקילותא אבל חרמות דרבים ושבועות בית דין שמשביעין על דעתם אינו בכלל הזה שאי איפשר שלא יהא אחד מהם זכור מן התנאי בשעת החרם או השבועה כל זה פיר(ו)ש רבינו יעקב (ע"פ יראים שם ונדרים כ"ג ב' תד"ה ואת). כתב רבינו משה (נדרים פ"ב הל' ו') יש גאונים אומרים שאין כל הדברים האלו נוהגין אלא בנדרים [בלבד] ולא בשבועות, ויש שמורים שדין הנדרים והשבועות בעניינים אלו אחד הן וכי יש לו להקדים תנאי לשבועתו כדרך שאמר בנדרים, ואני ראיתי בירושלמי (נדרים פ"ג ה"א) על עניין זה תנאי בנדרים ואין תנאי בשבועות.
<h2>דף כ.</h2>
ארבעה דברים יש בין נדרים לשבועות ביטוי, ששבועות ביטוי אין שבועה חלה על שבועה ובנדרים יח[ו]ל נדר על נדר, המתפיס בשבועה פטור כדאיתא בפ"ג דשבועות (כ' א') ובנדרים חייב כדאיתא בפרק מי שאמר הריני נזיר ושמע חבירו (נזיר כ' ב'), אין שבועת ביטוי חלה אלא על דבר הרשות כדאיתא בפ"ג דשבועות (כ"ה א') ובפ"ב דנדרים (ט"ז א') ונדרים חלים על דבר מצוה כדבר הרשות שבועת ביטוי חלה על דבר שיש בו ממש ועל דבר שאין בו ממש ונדרים אינן חלין אלא על דבר שיש בו ממש (רמב"ם נדרים פ"ג הל' א').
כיצד אין הנדרים חלין אלא על דבר שיש בו ממש האומר דבורי עליך קרבן אינו אסור [מ]לדבר עמו שהדיבור אין בו ממש וכן אם אומר לו דיבורי אסור עליך, ואין זה כאומר פירותי עליך קרבן או פירותי אסורין עליך שהן אסורין עליו, לפיכך האומר לחבירו קרבן שא[י]ני מדבר עמך או שא[י]ני מהלך עמך או שאמר קרבן שא[י]ני ישן [קרבן] שא[י]ני מדבר [קרבן] שא[י]ני מהלך [הרי] אין הנדרים חלין בכל אלו מפני שאין בהן ממש (ע"פ רמב"ם נדרים פ"ג הל' י' וע"ש) כדאיתא בפ"ב דנדרים (י"ד ב'), והא דתניא בפ"ג דשבועות (שבועות כ' ב') איזהו איסור נדר האמור בתורה האומר הרי עלי שלא אוכל בשר לא דקדק בלשונו (שם כ' א' תד"ה שלא), אבל האומר יאסר פי לדיבורו וידי למעשיהן ורגלי להילוכן ועיני לשינתן הרי הנדר חל עליהם, לפיכך האומר לחבירו קרבן פי מלדבר עמך וידי מלעשות עמך ורגלי מלהלך עמך הרי זה אסור (שם הל' י"א) כדאיתא בפרק קמא דנדרים (י"ג ב'). הנודר בדברים שאין בהם ממש ואסרן אף על פי שאין הנדר חל עליהן אין מורין לו להקל הואיל ובדעתו שהנדר חל עליהם ומתירין לו נדרו אף על פי שלא נאסר שלא ינהגו קלות ראש בנדרים (ע"פ הל' י"ב שם ע"ש), וגם הר"ר אלחנן כתב בפרק ואילו מותרים (ט"ו א' תד"ה רבינא) צריך להחמיר לאדם שנדר קונם שא[י]ני ישן קונם שא[י]ני מדבר משום דרבינא לכל הפחות אשכחן דאית ליה בל יחל מדרבנן בדבר שאין בו ממש.
<h2>דף כ:</h2>
כיצד המתפיס בנדרים חייב, שמע חבירו שנדר ואמר ואני כמוך בתוך כדי דיבור הרי זה אסור במה שנאסר בו חבירו, שמע השלישי את זה שאמר ואני ואמר ואני אפילו היו מאה וכל אחד מהן אמר ואני כמוך בתוך כדי דיבורו של חבירו הרי כולן אסורין, וכן האומר הבשר הזה אסור עלי וחזר ואמר אפילו אחר כמה ימים והפת זו כבשר הזה הרי הפת נתפסת ונאסרת, חזר ואמר ודבש זה כפת זו ויין זה כדבש הזה אפילו היו מאה בעניין זה כולן אסורין, הרי שמת אביו או רבו ונדר שיצום אותו היום וצם ולאחר כמה שנים אמר הרי יום זה עלי כיום שמת בו אביו או רבו הרי זה אסור לאכול בו ביום כלום שהרי התפיס יום זה ואסרו כיום האסור לו וכן כל כיוצא בזה (רמב"ם נדרים פ"ג הל' ג'—ה' ע"ש) ודורשו שמואל בפ"ג דשבועות מכי ידור נדר עד שידור בדבר הנדור.
<h2>דף כב.</h2>
איש כי ידור נדר לה' או השבע שבועה לאסור אסר על נפשו לא יחל דברו (במדבר ל' ג'), לפיכך אם אמר פרי זה אסור עלי [ואכל] אפילו ענב אחד ואפילו פרי קטן ממנו (ואכלו) לוקה מן התורה, ואפילו אכל ממנו כל שהוא שאין לנדרים שיעור שכל הנודר מן הדבר הרי הוא כמפרש כל שהו, אבל אם אמר אכילה מפרי פלוני אסורה עלי אינו לוקה עד שיהא בו כזית (ע"פ רמב"ם נדרים פ"א הל' ה' ע"ש).
<h2>דף כה.</h2>
עוד שם (שבועות כ"ה א') ובפרק שני דנדרים (ט"ז א') מפרש שחלין הנדרים על דבר מצוה כדבר הרשות כגון האומר הרי מצה בלילי פסח אסורה עלי או ישיבת סוכה בחג אסורה עלי או תפילין אסורין בנטילה עלי הרי אילו אסורין עלי ואם אכל או ישב או נטל לוקה וכן כל כיוצא בזה, ואין צריך לומר במי שאמר הרי עלי קרבן אם אוכל מצה בלילי הפסח [שהוא] (ש)חייב בקרבן (ע"פ רמב"ם נדרים פ"ג הל' ו'), ומפני מה נדרים חלים על דבר מצוה והשבועה אינה חלה על דבר מצוה מפני שהנשבע אוסר עצמו על דבר שנשבע עליו והנודר אוסר דבר הנדור על עצמו, נמצא הנשבע לבטל את המצוה אוסר את עצמו בה וכבר עצמו מושבע עליה מהר סיני ואין שבועה חלה על שבועה, אבל (ו)האוסר דבר זה בנדר (אותו) [זה] הדבר הוא שנאסר ואותו הדבר אינו מושבע ועומד מהר סיני (שם הל' ז'), ומוכיח בפרק שני דנדרים (ט"ז ב') שאם אמר ישיבת סוכה עלי שבועה, שדומה לנדר שחל בעניין זה מדכתיב ליי, גם בשבועה כמו כן יחול שנאמר לה' או השבע שבועה אבל שבועה שלא אשב בסוכה אין זה חל, וכן [ה]פירוש חומר בנדרים מבשבועות שהנדר בכל אותו עניין שחל על דבר הרשות חל על דבר המצוה כגון שאמר ישיבת סוכה קונם עלי אבל אם אמר קונם שלא אשב בסוכה אינו חל אפילו בסוכת הרשות אבל בשבועה יש עניין שחל על דבר הרשות ואינו חל על דבר מצוה כגון שבועה שלא אשב בסוכה (שבועות כ"ה א' תד"ה מה). כשאתה מתבונן בפסוקים תמצא שהדברים מראין כן כמו שקיבלו חכמים מפי השמועה שהרי הוא אומר בשבועת בטוי להרע או להיטיב שמשמעו בדבר[י] הרשות שיאכל וישתה היום או שיצום היום וכיוצא בהן ובנדרים הוא אומר ככל היוצא מפיו יעשה ולא חלק בין לדבר מצוה בין לדבר הרשות (רמב"ם שם הל' ח').
<h2>דף כו:</h2>
אחד הנודר מפי עצמו או שהדירו חבירו ואמר אמן או דבר שעניינו כעניין אמן שהוא קבלת דברים אסור, ואין הנודר נאסר בדבר שאסר על עצמו עד שיוציא בשפתיו ויהא פיו ולבו שוין כאחד כמו שנתבאר בשבועות (ל"ת רמ"א) (לשון הרמב"ם נדרים פ"ב הל' א'—ב'). וכן שנינו במסכת תרומה בפרק שלישי (מ"ח) המתכוין לומר עולה ואמר שלמים שאיני נכנס לבית זה ואמר לזה שאיני נהנה לזה ואמר לזה לא אמר כלום עד שיהו פיו ולבו שוים.
<h2>דף כט.</h2>
הנודר ואומר קונם כל [ה]פירות שבעולם עלי אומר רבינו יעקב (שבועות כ"ט א' תד"ה באומר) שבעניין זה אין הנדר חל הואיל ואי אפשר שלא יעבור כעניין שאנו אומרים בשינה בתחילת פרק שני דנדרים (ט"ו א'), אלא [אם כן] ידור מכל פירות שבעולם חוץ ממין אחד, אפס אם אמר אדם קונם עלי כל הפירות שבעולם אם אעשה דבר זה נראה שמועיל כיון שיכול להיות שלא יעבור התנאי (כתובות ע"א א' תד"ה שלא).
